"i can help..."

30 נוב' 2021

מודעות היא חרב פיפיות

היא הברכה והקללה

המתנה והאבדון

של המין האנושי

האדם (או האישה) הוא פסגת היצירה של עולם החומר - ברמת התודעה. זהו היצור הביולוגי הראשון והיחיד מסוגו שיש לו היכולת למדוד את תודעתו שלו.

כן, היה איזה סיפור שבו נאמר (או התפרש שנאמר) שהאדם נועד לשלוט בעולם. אך זהו סיפור ישן נושן, ששירת את מטרתו ולאט לאט הוא פס מהעולם. הסיפור הישן הזה יצר את אשליית הנפרדות וההשפעה של האדם על כל הקיים ובתוך הסיפור הזה האדם עשה כמיטב יכולתו.

במשחק בעולם החומר האדם עשה את המיטב לבנות ולהרוס, לשנות ולהמציא, והנה הגענו עד הלום.

טוב?

רע?

לא יודעת.

ואין זה משנה יותר.

בהתפתחות התודעה שבחומר הגענו בערך לסוף גיל ההתבגרות. אחרי שהסתובבנו בעולם יהירים ומלאי ידיעה על מקומנו המרומם ותפקידנו הנעלה אנו מתחילים לקלוט ולהכיר בהשלכות מעשינו, לטוב ולרע. אנו מתחילים להכיר במקומנו כחלק מהמארג הקיים ולא מעליו, אנו מתחילים לקלוט שכוחות גדולים מאיתנו מניעים את החיים ואותנו בתוכם.

לטוב ולרע אנו מתחילים לפתח מודעות עצמית.

הנה, גביע הקודש, גולת הכותרת, אוסקר הזהב.

תודעה המתבוננת בעצמה.

נגענו בגביע לרגע ושמטנו אותו בשאלה אחת פשוטה: מה עושים?

שאלה פשוטה שמקורה בשאריות היהירות של גיל ההתבגרות.

שאלה המתפצלת לעוד המון שאלות שמתחילות ב: איך? למה? מתי? איפה? כמה? וכו'

שאלה המכילה בתוכה מטרה של עשייה, עשייה החוזרת לתוך אשליית הניפרדות וההשפעה.

עכשיו, שיש לנו מודעות עצמית, איך נוכל להשתמש בה כדי:

לשפר את עצמנו?

להימנע מעימותים?

להישתחרר מלחץ פיזי או מנטלי?

להיות בריאים?

להיות אהובים?

לדעת בוודאות ש...?

לקבל תשומת לב?

לחולל חיים?

להוכיח שאנו יכולים...?

כל אחד והמניע של המיינד "הישן" שלו. המיינד שעוד עסוק בלנסות להשפיע.

השאלה הפשוטה האחת פותחת סכר של שאלות שסוחף אותנו ושומט מאיתנו את אוסקר הזהב, מרחיק אותנו מהתבוננות פשוטה בתודעה בתוך חומר.

בתוך תהליך האבולוציה של תודעה, אנו החולייה הראשונה המתאפשר לה להתבונן בתודעה הנוצרת בתוך חיים של חומר אטומי.

תודעה מתבוננת בעצמה, זהו השלב אליו אנו מגיעים עכשיו.

לא, עוד אין לנו מודעות מלאה.

אנו עוד תינוקות בשלב הזה, רק מתחילים להכיר במידע הנקלט מעובד ונפלט בתוך החומר הזה שאנחנו, הגוף האנושי. זה קשור גם בהתייחסות שלנו למילים וההזדהות שלנו עם מחשבות, בהתעלמות שלנו מהגוף הביולוגי. (עוד קצת על זה כאן - השימוש במילים חוטא לאיכויות הגוף )

ישנם אלה מאיתנו שכבר פיתחו מודעות עצמית ברמה כזו או אחרת, פיתחו תפיסה חושית רחבה יותר וגילו כי טוב, טוב ומשחרר להכיר בחלקים בתוכנו שלא ידענו על קיומם קודם. נדמה לנו שאנו "עושים עבודה עצמית / התפתחות אישית" על מנת לפתח מודעות ולשנות בתוכנו דברים שנדמה לנו שאנו רוצים לשנות. וכשאנו לא מצליחים להיפטר מאותן איכויות שנדמה לנו שאינן רצויות אנו אומרים לעצמנו שאנו לא עושים מספיק, שהדרך לא התאימה, שמטפלת ההיא לא הייתה מדוייקת ועוד מיני ומיני תירוצים יצירתיים להפליא... ולפעמים, גם מחזירים את אותה האיכות אל מאחורי הקלעים של וילון המודעות.

לרגע הרמנו את הראש מעל המים והצלחנו לראות עצמנו כאוביייקט חי ומודע וברגע השני נסחפנו שוב עם הזרם, וכל זה שאלה אחת פשוטה: "מה עושים עם זה?"

כל אלה מאיתנו הם האוחזים העיקריים בחרב הפיפיות (כן, גם אני ביניהם לרגעים).

זה הולך ומחמיר כשפחד ההישרדות של התודעה הישנה, ההישרדותית, משתלט עלינו.

אנו רוצים להתפרנס מהכלים החדשים שרכשנו, אנו רוצים להרחיב את הטוב הזה לאחרים סביבנו.

ראינו כי טוב ואנו ממהרים להעביר את זה הלאה, להדביק אחרים בטוב הזה, "אני יכולה לעזור לך".

והנה, נפלנו בפח ה "מה עושים".

ובפח התניית הבארטר המתקרבת לסיומה, אך זה לפוסט שאולי ייכתב בפעם אחרת.

יש סרטון נפלא שמחזיר את התודעה שלי למקום כל פעם שאובד לי חוש ההומור:

ההתפתחות האישית שלנו קורית מעצמה, בקצב הטבעי לכל אחת ואחד מאיתנו.

יש לנו האפשרות לראות שהכל קורה בדיוק כמו שזה אמור לקרות, לטובתנו העליונה, כשאנו מלאי אמון בחיים, החיים שהם הגוף שבו התודעה שלנו יושבת, הגוף שנע וחי את החייו תוך כדי שהתודעה פשוט מתבוננת.

בתוך הווית האמון הזו, אין מה לעשות, אין מטרה. יש הוויה.

בתוך הווית האמון הזו, את שלמה ומושלמת, בכל הוויתך, על כל "מגרעותייך", דרך כל הטעויות, בכל הצעדים, הנכונים וה"שגויים".

בתוך הווית האמון הזו יש 100% קבלה, ללא ציפיות. אין טוב ורע, אין פחות או יותר, ישנו מה שישנו וזה בדיוק מה שהחיים האלה (הגוף) חיים על מנת שהתודעה תוכל לצפות בסרט ההתפתחות האישית שלה.

מה? למה? כמה? איך? איפה? מתי? לא יודעת.

חושו MORE בחוש הומור

תנשמו, תרוויחו.